אובדן הריונות צעירים

כשהייתי בת ארבעים וחצי הייתי בהריון ראשון. רצוי, ספונטני, שנקלט בפעם הראשונה שהחלטנו שהולכים על זה. בשבוע השישי, כמו בכל הספרים הלכתי לרופא שבדק, חייך ואמר מזל טוב. חודש הסתובבתי על עננים ורודים. סיפרתי לכולם, עשיתי תוכניות, חישבתי תאריכים, וזרחתי לי כמו שרק נשים בהריון ראשון יודעות לזרוח. בשבוע 11 בביקורת חוזרת שמעתי מהרופא " יש לי חדשות לא טובות, אין דופק" ושם, בשנייה הזו העולם שלי נכנס למערבולת. בית חולים, ביקורת נוספת, תור לגרידה, אחיות שיש מדור מיוחד בגיהנום ששמור לאלו שאומרות לאישה "אפשר לחשוב, מה את ממהרת, ממילא העובר מת, אז עוד כמה שעות עד שתיכנסי, מה קרה?" ובעיקר, בעיקר התחושה הזו שאף אחד לא מבין מה אני עוברת. שאין מקום למה שאני מרגישה כי "נו, באמת, זה קורה לכולן, אל תעשי מזה עניין, תנסו שוב ומה שיותר מהר" ואני השתדלתי לא לעשות מזה עניין. אבל זה לא ממש עזר. כי העניין היה שם. בתחושת האבל, בתחושת הכשלון, בתחושת האשמה, בתחושת הבגידה של הגוף, בפחדים מההריון הבא (שהגיע שנה אחר כך אבל אליו סירבתי להקשר עד שהילד היה בן חודש) , בבכי בשיעורי היוגה, בהתקפי החרדה לפנות בוקר, העניין לא רצה ללכת לכל לשום מקום. ובקליניקה אני פוגשת נשים שעברו ועוברות את אותו הדבר. ואף אחד לא מספר להם שביום השלישי אחרי הגרידה הן ירצו או למות או להרוג משהו או שניהם. ששבועיים אחרי זה יקרה שוב. שבמחזור הראשון שהן יקבלו הן יבכו ולא יוכלו להפסיק. אף אחד לא יקח אותן הצידה ויגיד להן "זו לא אשמתך, זה לא בגללך, ואין שום דבר שהיית יכולה לעשות שהיה מונע את זה". כי את צריכה "להמשיך הלאה" זו הסיבה שאני בוחרת לשים בקדמת הטיפול שלי את הנושא של אובדן והפסקת הריונות צעירים. כי כרגע כמעט שאין לזה מקום.