פגישה לאין קץ

יש פגישות ראשונות שצריך לספר אותן. פגישות ראשונות שהעולם של לפחות אחד הצדדים זז מהציר שעליו הוא נע קודם והקטבים שבו השתנו מעט. כזו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם לאונרד כהן. אני מניחה שמצידו לא נרשמה התרגשות דומה אבל זה רק בגלל שכשאני הייתי בת 17 הוא כבר היה לקראת סוף שנות ה40 שלו ובגיל הזה (כן, גם אני כבר "בגיל הזה" ) הצירים לא זזים בקלות. כנראה שגם העובדה שהוא לא נכח בפגישה בגופו לא עזרה. אבל בגיל 17 את לא באמת מתעניינת בצד השני גם כשהוא שוכב לידך באותה מיטת חדר נעורים בקיבוץ בצפון ובטח לא כשהוא בגופו נמצא אי שם ורק הקול שלו תופס אותך באזור הרחם. לזכותו של אותו קיבוצניק צעיר שעשה את ההכרות יאמר שהוא ידע מתי להודות ביתרון של הגבר האחר ולא התבאס עלי יותר מדי. האנגלית שלי באותם ימים הייתה לא משהו, הטעם המוזיקלי שלי היה בהתאם, אבל הרדארים הרוסיים שלי ידעו לזהות את הדבר היחידי שתופס אותי כשאני שומעת מישהו שר. הצליל של האמת. ולאונרד מעולם לא זייף. אפילו לא פעם אחת. ואחר כך התגייסנו, לאונרד ואני, וכנראה גם העלם הקיבוצי לכוחות המזויינים. והם בהחלט היו מזויינים. ואני ולאונרד בילינו לילות ארוכים וחשוכים ביחד. לפעמים רק שנינו, לפעמים היה מישהו מצתרף אלינו ולפעמים חבורה קטנה בעיניים בוהקות מוודקה זולה, הורמונים ותחושת מרד הייתה שרה בדבקות They sentenced me to twenty years of boredom for trying to change the system from within. I'm coming now, I'm coming to reward them. First we take Manhattan, then we take Berlin. ואחר כך השתחררנו, ונסענו למזרח, אני עם תרמיל גדול והוא בקסטה שעליה חרשתי הלוך וחרוש. וחזרנו, שוב התקליטים והפטיפון עברו דירה אחרי דירה, ולאונרד היה שם להחזיק לי את היד ואת הלב ולהזכיר לי Ring the bells that still can ring. Forget your perfect offering. There is a crack in everything. That's how the light gets in. ומדי פעם הייתי פוגשת מישהו או מישהי, ושורה הייתה מוחלפת כמו הססמאות של סוכנים חשאיים ושני הצדדים ידעו שהם מאותו המועדון. ואז זכיתי שבעלי האיטלקי יקריא לי שירים שלו באיטלקית מתנגנת ויאתגר אותי לזהות באיזה שיר מדובר ובעלי היווני יביא לי למיטה תה ותפוזים שהגיעו כל הדרך מסין כמחווה רומנטית. ביום שישי ישנתי עד מאוחר. הטכנומג קם מוקדם, ראה את החדשות והחליט לא להעיר אותי כדי לתת לי עוד זמן לפני שאגלה שלאונרד החליט להמשיך בדרכו. לזכותו יאמר שהוא תמיד כיבד את הגבר האחר בחיי, למרות שלא תמיד הבין את סיבה שבגללה אישתו מהשהשת את הילדים כשיש את השירים שלו ולמה היא יכולה לשבת בעיניים לחות מול היו טיוב ולראות את A Thousand Kisses Deep בלופ. ואפילו למות הוא ידע בדרכו הכהנית. בלי דרמה, עם חיוך קטן ועם הפשטות של "הנני" אני בטוחה שאחיות החמלה יפגשו אותך בצד השני של הנהר וגם מריאן, וג'ניס ג'ופלין, וכל אותן נשים שזכו שתהיה הגבר שלהן.

ותודה, לאונרד, מעומק הלב.