הכל יחסי, גם יחסים

"לחשוב מחוץ לקופסה" בהדרכתו של לא אחר מבני בכורי אני והגמד הולכים ביום שבת לגן טיול. זמן פרטי שלי ושלו. בתוך מהומת השבוע לא יוצא לי לבלות זמן ביחידות עם בן ה4 ומדי פעם אני מפנה זמן להיות שלו בלבד. גן טיול, למי שלא מכיר הוא מוסד זיכרוני עוד מתקופת הברון, גן ציבורי שבמרכזו בריכת מים בסיגנון מונה עם חצלות מים ורודות ודגי זהב, עצי שיקמה ענקיים שסביבם במות עץ לישיבה, שני מתחמי מיתקנים, שולחנות פיקניק, מדשאות, בקיצור טר'ה שיק. אנחנו לוקחים איתנו את האהבה החדשה של הגמד, אופניים אפורים וחלודים מעט עליהם הוא מדווש בהיתלהבות וגאוה בלתי מוסתרים. וכך אנחנו יוצאים, אני עם ספר ובקבוק מים והוא רכוב על גלגליו. בגן טיול הוא מדווש מסביב, משכנע אותי לבוא איתו לנסות לדוג בעזרת כוס פלסטיק, מתכרבל איתי על אחת הבמות ומספר לי סיפורים. פיתאום אני מרגישה אותו נידרך, מתרומם, מורה לי להישאר במקום ועולה על האופניים. אני מסתכלת מסביב ורואה בחור באמצע שנות העשרים שלו בכסא גלגלים ולכוונו שועט גמד נירגש. מתוך החלטה אני לא מתערבת באינטראקציות החברתיות של ילדי. לשניהם יש מבחינתי חופש מלא (במגבלות ההשגחה מרחוק) לדבר עם אנשים, ליזום תיקשורת, לסרב לתיקשורת או כל צורה אחרת של למידה חברתית. למרות זאת עולה בי חשש מסוים, בכל זאת, אדם נכה, ילד קטן שאין דרך לדעת מה עלה בראשו, בקיצור צריך לשים לב. הבחור מלווה בכמה אנשים נוספים וכל הקבוצה מתקרבת לכיוון הבמה עליה אני יושבת. בהתחלה הגמד עושה כמה סיבובים מסביב לקבוצה ומחכה שישימו לב אליו, כשזה לא קורה הוא מעמיד את האופניים מולם ומושיט יד לסמן להם לעצור. בחיוך כל הקבוצה נעצרת. הגמד מזדקף על הדוושות של האופניים ובמחווה של אביר המזמין יריב ראוי לקרב הוא שואל "איש, רוצה להיתחרות איתי?" את החצי שעה הבאה שניהם מבלים בתחרות ברחבי גן טיול. איש צעיר על כיסא גלגלים וילד קטן על אופניים. לשניהם בדיוק אותו חיוך של הנאה.