כשמועצת המנהלים מחלקת לימונים

כשהתחלתי את דרכי העצמאית לפני קרוב ל30 שנה אלוקיטית החליטה להיות נחמדה אלי. לא נאלצתי להתעסק באף אחד מהדברים שמקשים את החיים של אישה שיש לה עסק עצמאי. העבודות זרמו, לקוחות התקשרו, היומן שלי היה מלא ואפילו כשעברתי מלעסוק בקולנוע לטיפול ברפואה משלימה המלאך האחראי על התחום העיסקי ישב לי על הכתף ודאג לעניינים. ואז, בערך לפני שבע שנים כשנולד הבן הקטן שלי החליטו בחבר המנהלים העליון שדי. הגיע הזמן שלי לעמוד על הרגליים העצמאיות שלי. ופתאום הייתי צריכה להתעמת עם כל הדברים ה"אחרים" של עסק. לבנות תוכנית עסקית, לבנות תוכנית שיווקית, להתאים את ה"מוצרים" שלי לדרישות השוק ולשינויים בחיים שלי, לתמחר כל אחד מהם, לעשות שיחות מכירה וליזום שיתופי פעולה.... בקיצור החיים החליטו להביא לי עץ לימונים שלם. ובהתחלה זה היה חמוץ מאוד. מאוד מאוד. גם בגלל החלק המעשי, אבל בעיקר בגלל שנאלצתי לפגוש את כ-ו-ל האמונות שלי, דרכי המחשבה שלי ותבניות ההתנהגות שלי שהקשו עלי לעשות את מה שנידרש ממני באותה נקודה וזה לנהל עסק. אחרי שגמרתי לכעוס, לזעום ולהתמרמר הושבתי את עצמי לשיחת יחסינו לאן. ואמרתי לעצמי בערך כך " או שאת מזיזה את התחת שלך ונכנסת באמאמא של זה או שאת שוב מוצאת את עצמך מול העובדת הסוציאלית במחלקת הרווחה. קבלי החלטה." וקיבלתי החלטה, והוצאתי אותה לפועל והרמתי את העסק שלי מהקרשים שעליהם הוא היה מונח למצב שבו אני יכולה לסמוך עליו שיפרנס אותי. זה לקח זמן, זה לא היה פשוט אבל למדתי להכין את הלימונדה הכי טובה בקצה הזה של הים התיכון. ואת הניסיון שצברתי בדרך אני רוצה להעביר הלאה. בסדנה של חמישה מפגשים בני שלוש שעות (מה 31.10 ימי שני בזיכרון יעקב )שמיועדת לנשים שיש להן עסק צעיר בן שנה שנתיים או לכאלו שכמוני בדיוק גילו שלפעמים צריך להתחיל מחדש.