פרפרי תעתוע

עינייני מונוגמיה. אתמול לוחם הקומנדו בן ה7 היה חולה. הוא שכב מעוך על הספה ועשה קולות של "עדיף שתירו בי עכשיו" מצד שני הוא גם דרש חצי מנת פלאפל. אז נסעתי למרכז המושבה הסואן להביא לו. בדרך חזרה לאוטו, עמוסת שקית פלאפל עם אקסטרות הלכתי מאחורי זוג. הם הלכו שלובי ידיים, עיוורים וחרשים לכל מה שסביבם, שקועים לחלוטין זו בזה, והיה ברור שלכל האושר הזה עדיין לא בקעה השן הראשונה. ופתאום נחמץ בי משהו. גם אם יצא לי אי פעם שוב ללכת ככה יד ביד בעיוורון זה יהיה בגלל איזו טרגדיה. פרדה. מוות. אובדן. כשאת חיה בזוגיות ארוכת טווח המקסימום שאת יכולה לקוות לו זה תחושת נינוחות הדדית לפרקים. הפרפרים שגרו אצלך פעם בבטן עפו להם למקום אחר. אני פוגשת כמעט מדי יום בקליניקה נשים שלפרפרים שלהן קרה משהו. אצל אחת הן עפו, אצל אחרת הם דווקא מרפרפים אבל על פרח אחר מזה שגדל בגינה הביתית, נשים שהפרפרים של בן זוגן בקעו בשדות זרים... וכל אחד מהמצבים האלו דורש הסתכלות עליו, קבלה שלו והתמודדות איתו. אני יכולה להציע אוזן קשבת, לפעמים נקודת מבט שונה ולפעמים אפילו לעזור בכלים שיש לי לעבור מהמצב שבו הלב מפרפר למצב שבו הלב והראש מיישרים קו.