ספירת מלאי אישית

כל שנה לפני יום ההולדת אני עושה ספירת מלאי אישית. מה היה לנו, מה יש לנו, מה אני רוצה שיהיה ומה אני רוצה להשאיר מאחור. ולכבוד יום ההולדת ה-51 בחרתי לשתף אתכם בספירה הזו. מה היה לנו? שנה של סיומים. מיום ההולדת ה-50 אני בעיקר בקטע של "פעם אחרונה". פעם אחרונה בעבודה בספא, כמה פגישות אחרונות כי השותפים לפגישות עברו למקום שממנו קשה לקפוץ לקפה, כמה "פעם אחרונה שאתה מדבר אלי ככה" וכמה "פעם אחרונה שאני עושה את זה לעצמי". וכל פעם אחרונה כזו השאירה מקום למשהו חדש להגיע. מה יש לנו? קודם כל (ואסור לזלזל בזה) צבע שיער חדש. במקום גווני האדום שכל העולם רגיל אליהם מאז שפגשתי את השערה הלבנה הראשונה בגיל 16. אני מסתובבת בשיער לא צבוע בגווני אפור ולבן ולהפתעתי מקבלת מחמאות. יש לנו הגדרות חדשות למיצוב החברתי, בגיל 51 אני נפרדת מ"נערת הרוק בדימוס" ומאמצת בחום את " צעירה ברוחה". ויש איזון חדש בין הבית, הילדים והעבודה, ויש מקום שקט בתוכי שבאמת מקבל את העובדה שהאושר שלי לא תלוי באף אחד. מה אני רוצה שיהיה? חוץ משלום עולמי? אני רוצה להתחיל להעביר את מה שלמדתי על בשרי בכל השנים האלו (30 אבל מי סופר) כאישה עצמאית עם עסק עצמאי. אני רוצה ללמד נשים על הפחדים שיש למי שפותחת עסק ואיך מתגברים עליהם, על הקשיים במישור הרגשי ואיך לפתור אותם, על האמונות שכולנו סוחבות בכל מה שקשור לכסף, כוח, הצלחה וכישלון ואיך לאתר ולשנות אותן, ועל החשיבות העצומה שבסביבה תומכת ואיך ליצור אותה. ובדיוק בשביל שהרצון הזה יתגשם בניתי סדנה תהליכית של חמישה מפגשים לנשים שזו השנה הראשונה או השנייה שלהן בעצמאות עסקית. זו לא סדנה שמחליפה יעוץ מקצועי כלכלי או עסקי. זה משהו אחר. זו סדנה שמאפשרת לנשים לחקור את המימד הנשי בעצמאות עסקית ואת האתגרים היחודיים לנשים שבוחרות בזה. את זה נעשה בעזרת כל הכלים שאספתי ב20 ומשהו השנים שאני מטפלת. תהיה שם תנועה, ונשימה, וכתיבה, ועבודה עם הלא מודע ובעיקר יהיה שם הרבה מקום לבדיקה אישית של מה זה אומר לכל אחת. המפגש הראשון יהיה ב-31.10 שזו הפתיחה הכי טובה ל"אחרי החגים" שאני יכולה לחשוב עליה. והסדנה הזו ממלאת אותי בהתרגשות ובפחדים כאילו זו הסדנה הראשונה שאני פותחת. וזה מקסים בעיני אחרי שנה של "פעמים אחרונות" מתחיל משהו בהרגשה של "פעם ראשונה". ומה נשאר מאחור? נשאר שביל שטביעות הרגליים שלי (בסוגים שונים של עקבים) מוטבעות בו באופן ברור. שביל שהלכתי בו כל סנטימטר ולימד אותי בחכמתו את הקצב הנכון לי בתנאי השטח השונים. מתי ללכת, מתי לרוץ, מתי לעצור ולחכות שהערפל יתפזר ומתי להרים עיניים קדימה כדי לא לאבד את המטרה. ובתמונה, הסיבה שבגללה לא בפעם הראשונה ולא האחרונה, לא ממש מצליחה להיכנס בנוחות לשום קופסה, הכנפיים שצמחו לי לעת זיקנה