השלום צריך להתחיל איפשהו

אתמול שלוש דורות של דיאמנטים נסעו לחוף הים. אמא שלי, אני ושני הזכרים הצעירים לבית דיאמנט. חוף דור, שמש, מים, סירות דייגים, סנדוויצ'ים, כפות חפירה וכלים לבניית ארמונות. אחרי קצת חול, קצת מים, קצת סנדוויצ'ים והרבה שקט הופיע בחוף גבר ערבי עם ארבעת ילדיו. שלושה בנים בגילאי 7-12 וביתו הקטנה. הוא הגיע לטפל באחת הסירות והילדים באו עם כדורגל (אני מניחה שגם בכפר הנשים מדי פעם אומרות לגבר שלהן "קח את הילדים, אני צריכה קצת שקט"). הבנים שלי ראו את הכדורגל ואפשר היה לראות את בועות הקומיקס שנדלקות מעל הראש שלהם. "מגניב, כדור, ילדים, משחק" ותוך חמש דקות פקעת של ילדים שקשה מאוד להבדיל בניהם על בסיס דת התרוצצה על החוף, צעקה בשתי שפות מקומיות ושפת כדורגל בין לאומית אחת, תינוקת אחת לבושה ורוד זחלה ליד שתי נשים לא צעירות וגבר אחד ניכנס למים עד המותניים ועשה משהו למנוע של הסירה. והחלק הנורא היה שהתמונה הכל כך שיגרתית הזו נחרתה אצלי תחת הכותרת "דו קיום בשלום" במקום פשוט "קיום" ולפעמים גם חלקים אצלינו שהיו פשוט צריכים להתקיים שם זה בצד זה בלי יותר מדי טררם הופכים לכאלו שכל שעה שעוברת בלי מהומה הדדית זוכה לציון לשבח. אז למי שרוצה לנסות להחזיר את העולם הפנימי שלה למצבו המאוזן יותר שבו סיכסוכים פנימיים הם היוצא דופן והשלום הפנימי הוא הנורמה, מוזמנת ללכת בצהריים יום בהיר לים הקרוב לביתה וכדי לברר מי נגד מי אפשר ליצור איתי קשר ולהתחיל לדבר על שלום ופחות לדבר על צדק.