התינוק החליט שהוא רוצה להיוולד קיסרי

לפני שש שנים, ילדתי את הבן הקטן שלי. זו הייתה אחת מאותן לידות שבהם הטרגי, הדרמטי והקומי מצליחים להידחף לחדר אחד ודורכים זה על זנבו של זה. סיפור אישי על לידה, תינוק דעתן וסוף שמח. בשבוע ה-41 של ההיריון השני שלי הסתכל הרופא על האולטרסאונד, ציקצק בלשונו והכריז "מיעוט מי שפיר" "זירוז עכשיו". וכך אשה אחת מפוחדת עם בטן גדולה ואיש אחד מודאג איפסנו את הילד הגדול אצל סבתא ונסעו לבית החולים הקרוב. אני, שהרגשתי איך פלאשבקים מהלידה הראשונה וסיוטית שלי מתחילים לפלוש למציאות, הייתי מוכנה לעשות הכל כדי לחסוך לעצמי את הניתוח הקיסרי. הגענו לבית החולים, הכניסו קטטר אטד, הזריקו פיטוצין בכמות שיכלה לזרז פילה סרבנית, הלכתי, רקדתי ואם הייתי חושבת שזה יעזור גם הייתי עומדת על הראש. וכלום. צירונים באים והולכים, משמרות הולכות ובאות ואני בשלי. לא פתיחה, לא צירים, לא כלום. אחרי 12 שעות התקשרתי לחברה שגם היא מטפלת אייפק. "תבדקי מה העניין, זה אני או העובר עוצרים את התהליך? " בצד השני של הטלפון הייתה שתיקה שאמרה שהיא בודקת במבחן שריר עצמי מה שלומי, מה שלומו, ומה נהיה. התשובה שלה הייתה קצרה "הוא עדיין לא החליט איך הוא רוצה להיוולד. תנו לו ארבע שעות ואז נדע" חיכינו ארבע שעות. צירים באו והלכו, ולקראת סוף השעה הרביעית נחלשו סופית. "התינוק החליט שהוא רוצה להיוולד קיסרי" "יש מה לעשות?" "לא, הוא סגור על זה" ידענו את הצוות ותוך חצי שעה התינוק היה בחוץ, יונק במרץ. לכאורה זה סוף לא שמח, בכל זאת, קיסרי זו לא הלידה ששוחרות לידה טבעית כמוני היו רוצות, אבל, העובדה שהייתה פה בחירה ברורה של התינוק והבנה שיש לו את הסיבות שלו, עזרה לי לקבל ולהשלים את העובדה שגם הלידה הזו נגמרה כך ולצאת ממנה מחוזקת ושלמה עם עצמי ולא שבר הכלי הזועם שיצאתי מהלידה הראשונה. מבחינתי מבחן השריר היה מה שאפשר את ההבדל בין מה שקרה בלידה הראשונה לבין החוויה המתקנת בשניה.