חירות תזונתיות ותכתיבים חברתיים

אתמול חגגנו יום הולדת לכיתה של בן ה-8. לא מספיק שלא היה מפעיל חיצוני עם מערכת סאונד של הופעת רוק, אלא במקום זה האבא של חתן השמחה ארגן ירי טילי בקבוקים בעזרת לחץ אוויר, שזה עוד עובר כ"מגניב טילים" , והאמא של ילד יום ההולדת החליטה על דעת עצמה לבצע התאבדות חברתית פוטנציאלית ולא הכינה שולחן מתוקים. מנבכי זכרונה היא דלתה את ההוראות של רות סירקיס לקישוטי שולחן, וכך ליד קיפוד המרשמלו (חייבים כי כל היום הולדת היה ליד מדורה) וכמה צלחות תפוצ'יפס, היו שם בעיקר ירקות ופירות מסודרים ופה וחתוכים לצורות ורבעי פיתות עם חומוס. המרשמלו נעלמו ראשונים. אחר כך התפוצ'יפס. זה היה צפוי. ואחר כך נעלם כל השאר. כולל המלפפונים החמוצים, מקלוני הגזר, רצועות הגמבה, התותים, פלחי הקלמנטינות, החומוס ולדעתי אם הייתי שמה שם פשטידת פטריות בחסות החושך היא הייתה נאכלת גם כן. אף ילד לא פרש בבכי כי לא היו דובוני ג'לי, אף ילד לא הזעיק את ההורים בהעדר במבה, אף אחד לא שבת רעב כמחאה על המחסור במקלות סבא, ואף ילד לא חזר הביתה בהיפרגליקמיה. קטע. מסתבר שילדים רעבים (בחושך אחרי ריצה) אוכלים הכל. מסתבר שהם נהנים גם אם לא רודפים אחריהם עם אוכל. מסתבר שאפשר ולפעמים רצוי לאתגר את הקוד החברתי. גם התזונה שלנו, כמבוגרים כדאי לבדוק מה אנחנו אוכלים, איך אנחנו אוכלים האם מה שיש לשני בצלחת מתאים גם לנו.