מה הייתי אומרת לעצמי לפני 20 שנה

היום על סיפו של סוף מסויים. אני חוגגת יום הולדת 50. זמן טוב להסתכל אחורה ולחשוב מה הייתי אומרת לאותה שינקינאית לובשת שחור, קולנוענית בועטת, שנכנסה ברגל חוששת אבל נעולה בנעלי דר' מרטינס לכיתת רפלקסולוגיה לפני עשרים שנה. כנראה שזה היה נשמע בערך ככה: פנים, יום, אולם גדול וריק יחסית שעל ריצפתו מזרונים. כ-20 אנשים, ברובן נשים, לבושות בבגדים רחבים וצבעוניים יושבות בקבוצות על המזרונים. שלושת הגברים מפוזרים בחדר באופן אקראי מנסים לא ליצור קשר עין אחד עם השני. בדלת עומדת אישה נוספת בסוף שנות העשרים, לבושה בגדים שחורים, קצוצת שיער, עם הבעה מתריסה על פניה. וויס אובר מלווה את כניסתה לחדר, את הורדת הנעליים שלוקחת זמן בגלל השרוכים ואת הצעדים התכליתיים שבהם היא נגשת למזרון ריק ומניחה עליו את חפציה. זה בסדר, אני מבטיחה שיהיה בסדר. נכון שכל האנשים האלו נראים לך גם מוזרים וגם ממש לא קולים, אבל אני מבטיחה שתמצאי ביניהם חברים. חלק מהאנשים האלו ילווה אותך שנים, חלק יהיו המראות הכי טובות למקומות הקשים שלך, חלק מהם ישמשו מקפצה להבנה טובה יותר. אל תדאגי, אף אחד לא יאלץ אותך ללבוש שרוואלים. אף אחד לא יאלץ אותך לנעול סנדלי בירנשטוק. כן, את תצליחי לשלב בין האהבה שלך לריגושים לבין הסיסמאות על שלווה פנימית. זה לא יהיה לך פשוט. את תצטרכי לוותר על הרבה הגנות שצברת, על הרגלים שנקשרת אליהם ועל פוזות שהרווחת ביושר. אבל זה גם לא יהיה קשה ומסובך כמו שאת חושבת. בסופו של דבר זה כמו להיזכר בשפה שידעת כילדה. ולגבי כל מה שאומרים לך, שאין בזה כסף, שאת לא תוכלי לחיות מזה, שזו קפריזה, שחבל לעזוב את כל מה שהשגת, תאמיני לי, זה הכל שטויות. לא רק שתוכלי להתפרנס מזה, את אפילו תחיי מזה טוב, יותר טוב משאי פעם חלמת. אה, וזוגיות... זה קצת מסובך... אבל אפילו זה יסתדר בסוף... כמה התלבטויות היה חוסך לי וויס אובר כזה... אבל, בהתחשב בנסיבות, אם אני מסתכלת אחורה, הסתדרתי לא רע גם בלעדיו. אני עובדת במה שאני לא יכולה להגדיר כ"עבודה" אלא כמילוי ייעוד, אני פוגשת אנשים מרתקים, נחשפת למידע שגורם למוח שלי לפרוח, לפחות בשני תחומים הייתי מהראשונים שזיהו את הפוטנציאל והלכו ללמוד אותם. ומה שאני יכולה להגיד לעצמי זה " You go girl" וגם "סחתיין עלייך"