פרופורציות

כבר יומיים שממש רע, מכל מיני סיבות, מוצדקות, לא מוצדקות, אשיות, ציבוריות, אקולוגיות, סוציו דמוגרפיות ואחרות. קורה. וכבר היה לי פוסט ממש נוגע ללב על כל זה. אבל אז הלכתי לצבוע את השיער. ובתוך התסכול הכללית ערבבתי את הצבע הלא נכון. מה שאני חשבתי שהוא בלונד שמש הסתבר (באיחור גורלי) כאדום זוהר. וכך, כמה שעות לפני שאני מעבירה ערב לקבוצת נשים ויום לפני בת המצווה של האחינית שלי במקום להיות פצצת בלונד שמש זוהרת אני מזכירה בצבע את רונלד מקדונלד. ואני בטוחה שזה היה אמור להפיל אותי לחלוטין, אבל דווקא זה, הגיחוך שבעניין, חוסר האחריות שבכל זה והחשיבות הגדולה שמוקדשת לאותם תאים מתים שבוחרים לגור אצלי על הראש הצליחו לרומם את רוחי באופן ששום כימיקלים לא היו מצליחים. כי לפעמים אין כמו הומור עצמי להפוך את היום לאפור פחות. (ואדום, אדום מאוד) וזה קורה לעיתים קרובות גם בקליניקה. זווית שונה, גישה שונה, לפעמים המוכנות לראות את המצב במלא גיחוכו יכולים לרפא הרבה יותר מהעמקה בקושי. ועד שהצבע ידהה, או ישתנה, או ירד או משהו ,אתן מוזמנות להגיע אלי בגרסת הפסיכודליה שלי. ואני אלך בגאון ובחיוך למפגש הערב, ולבת המצווה מחר כי משהו צריך להיות הליצן שאומר את כל מה שאחרים לא מעזים.