יום השואה ופרספקטיבה לחיים

אני לא בדיוק דור שני או שלישי. אין לי קרובים מידיים עם מספר כחול, אין לי זיכרון של שתיקות, אין לי חוויה של כעס או אשמה על הישרדות. לפחות לא באופן רשמי. ולמרות זאת מאז שאני זוכרת השואה הייתה חלק מהיום יום שלי. לא באופן מורבידי, לא באופן שבכל רגע זוכר ולא שוכח, לא באופן שחווה את החיים דרך הפריזמה של המוות, אלא כמין פרספקטיבה לחיים. החיים שבריריים, החיים שרירותיים, החיים לא צפויים ואין לנו שליטה עליהם. עצם האשליה שכן גורמת לנו להרבה קושי. על מה יש לנו שליטה? על הדרך שבה אנחנו מגיבים לחיים. על הדרך שבה אנחנו מפרשים אותם. על הדרך שבה אנחנו פועלים בתוכם. על הדרך שבה אנחנו לומדים מהם. ובזה צריך להשקיע את כל האנרגיה שמושקעת היום בנסיון עקר לשלוט על המאורעות. וערב יום השואה זה זמן טוב לעצור ולשאול איך אני מגיב? מה הפירוש לי למה שקורה? איך אני פועל ולמה? ומה אני יכול ללמוד ממה שקורה לי וסביבי? וזה יוצר שינוי אמיתי בחיים שלנו. וזה מה הופך אותנו לאקטיביים בתוך החיים שלנו ומונע מהם לדחוף אותנו כמו עלים ברוח. וזה הלקח שלי ממה שקרה אז, בתקופה שאין שום דרך להבין בכלים שיש לי היום.