כשמטופלים שלי כועסים עלי

אני שמחה כשמטופלים שלי כועסים עלי. לא מדובר באי התאמה בין מטפל למטופל שבה שני הצדדים בעצבים מעצם הפגישה, אלא באלו שעל פניו הכל טוב וזורם ובכל זאת יש שם איזו צרימונת. זה יכול לעלות בטיפול עצמו, אבל לרוב זה יגיע בטיפול הבא שיפתח ב "אני כועס עליך כבר שבוע". זה מקום שלרוב קשה למטופלים להיות בו. כעס על המטפל. ואני שמחה. זה אומר שבמקרה או שלא במקרה נגענו בנקודה מאוד מהותית. ואז אני מזמינה את המטופל לכעוס עלי בגלוי. להגיד לי את כל מה שעולה לו מולי ומול האמירה, תגובה, מחווה שלי. ואני יושבת ומקשיבה. מקשיבה באמת. לא מתווכחת. לא מצטדקת, לא מכילה. פשוט מקשיבה. ולרוב מסתבר שהכעס הוא בכלל לא עלי אלא על משהו או מישהו אחר, ואז גם אפשר לחקור אותו באופן גלוי ומודע ולהגיע למקומות עמוקים מאוד וחמקמקים מאוד של שיח פנימי שלא היו מתגלים אם לא היה נדלק שם הכעס. ויש פעמים שהכעס הוא התחלה של החלמה. אש שהייתה כמעט כבויה פתאום מתעוררת, מתחזקת ומתחילה להיות חלק מתהליך החלמה. ולפעמים הכעס הוא עלי. ולפעמים בצדק. ואז אחרי שאני מקשיבה אני מתנצלת. בכנות ומכל הלב. ומודה לאדם הזה שהביא לתשומת ליבי נקודה שהייתי עוורת אליה ולו רגעית. וכמו שאמר המסטר הדגול שרק - better out than in