נוסטלגיה לשנות התל אביב שלי

לקראת אוגוסט, אחרי שמיציתי את קיטורי "כמה חם/לח/מגעיל לי" ו"מה בחורה נחמדה כמוני מחפשת בלבנט" אני נתקפת נוסטלגיה. דביקה. נוסטלגיה לשנות התל אביב שלי. בכל זאת, מגיל 18 עד 42 ניהלנו זוגיות כמעט רציפה. ונוסטלגיה צובעת הכל בוורוד. את פינת בלפור מלצ'ט על שתי דירות הגג שלה, את התכנסויות הערב של כל הדיירים באימפריית הנדל"ן של ורדה יהל, שהיו נטולי מזגן וטיפסו לשבת על הגג כדי לקוות ביחד לקצת רוח או לפחות לשתות בירה ולהזיע בצוותא. את הלילות בים, את הבקרים בים, את הצהריים בים. נוסטלגיה לכל האותם סיפורים שלמרות שבסופם לאחד הצדדים נשבר הזין ולצד השני נשבר הלב, בכל זאת במרחק כמה שנים וילדים הם נראים יותר כמו סרט הוליוודי ופחות כמו ראליזם צרפתי בשחור לבן. נוסטלגיה ללילות בלי שינה, לבקרים בלי אוויר ולרעש הספציפי מאוד של משאית הזבל של חמש בבוקר. נוסטלגיה היא סם חזק. חוקי אבל חזק. כולנו נתפסים מדי פעם לגל כזה. מותר, לגיטימי ואפילו רצוי. זה עוזר לנו להשלים עם העבר ומעגל כמה פינות שאחרת היינו דופקים עליהן את הזרת ברגל שוב ושוב. אבל מה אם הנוסטלגיה הופכת למשהו שמפריע לנו לחיות את היום יום? זכרונות נוסטלגיים על האקס, על מקומות, על אנשים. קושי להתנתק ולהמשיך הלאה, או לפחות לראות את הטוב שקיים ביום יום הנוכחי שלנו. זה המקום שאני יכולה לעזור. לנתק קשרים אנרגטיים, להחזיר חלקיקי נשמה, להחלים צלקות שנשארו על הגוף האנרגטי... איך? במגוון שיטות. באייפק, בשיטה של רות ווב קריל לשחרור קשרים אנרגטיים TM, פרחי באך, תטא הילינג, ועוד כמה טריקים שיש לי בשרוול. לפעמים פגישה אחת מספיקה, לפעמים צריך לעבור תהליך. לפעמים ההקלה מידית ולפעמים זה לוקח זמן. אבל זה עובד.